מה דעתה של גדיר?

הילדים ידעו לשאול וגדיר לא היססה לענות. היא לא חשבה אם זה ראוי שישאלו אותה שאלות כאלה, היא פשוט הייתה בשבילם. מורה שהיא מנהיגה מתמודדת עם הרגשות והשאלות של תלמידיה, מדברת איתם בפתיחות ועונה על כל שאלותיהם בגובה העיניים ובכנות.

גדיר דעייף מערערה היא מחנכת בבית הספר שזר בהרצליה. היא נענתה לאתגר של להוות גשר בין החברה היהודית לחברה הערבית מתוך תחושת שליחות. כאן היא מספרת מה קרה כשהתלמידים שאלו איך היא רואה את המצב:

"בתור מחנכת כיתה ו', ומורה לשכבות ו' ו-ה', לילדם היו כמה שאלות שלא יכלו לשאול אותי עליהן. הדבר התגלה ברגע שחזרנו ללמידה בבית הספר, יועצת בית הספר העבירה פתקים, שהתלמידים כתבו בהם שאלות בלי שמות, באחד הפתקים התגלתה השאלה "מה דעתה של גדיר"?

היועצת שיתפה אותי בשאלות שהועלו, והציעה לי שכדאי שנקיים איתם פעילות "סליחה על השאלה" ואם מתאים לי לענות על השאלות. תשובתי הייתה כן, כיוון שהרגשתי שזהו בעצם התפקיד שלי כמורה ערבייה בבתי ספר יהודיים, לחנך את הילדים, את המנהיגים של הדור הבא, ערכים ומוסר, שמדגיש את חשיבות האנושיות, ולחשוף בפניהם את התרבות הערבית, את רבדיה של החברה הערבית, ואת הערכים של החברה, גם חשוב לי שירגישו בביטחון ואמונה כלפי.

 תוך כדי הפעילות עלתה השאלה "מה דעתה של גדיר", והשאלה הזו פיתחה שיח ואפשרה העלאת עוד ועוד שאלות, השיח היה עמוק, רגיש ומעורר תקווה וקירבה ביני לבין התלמידים.

הסברתי להם על חשיבות האנושיות, הדגשתי שאני נוקטת עמדה אנושית, שחשוב להסתכל על האדם באשר הוא אדם, הסברתי להם שהאוכלוסייה הישראלית היא אוכלוסייה מאוד מורכבת, שהעם הישראלי כולל בתוכו 20% אזרחים ישראלים ו-80% אזרחים יהודיים, הדגשתי שאנחנו חווים את המלחמה ביחד, שגם עצוב לנו, עצוב לנו מה שקורה בשני הצדדים. ציטטתי מתוך ספריו של נזיר מג'לי "האחריות של המיעוט" שאנו ערביי ישראל הערבים היחידים בעולם שמכירים את הערבי והערביות, אין ערבי בעולם מכיר את היהודי שאנו מכירים, את היהדות, ואין ערבי שמוכן להכיר בכאב היהודי שאנחנו מכירים. העם היהודי חווה את המיעוט, את הרדיפה ואת האפליה. לכן אנחנו יכולים להראות לעולם שאנחנו יכולים לקיים חיים משותפים, ערבים ויהודים ביחד, לשנינו אין ארץ אחרת ואין מקום אחר, שנינו נמשיך להיות ולחיות פה, אז כדאי לחשוב על הדרך.

אנחנו כערבים שמהווים את הרוב ביחס למדינות שמסביבנו, חווים את המיעוט שנשלט על ידי הרוב היהודי במדינה שלנו. השתמשתי והדגשתי להשתמש בביטוי חברה ערבית וחברה יהודית במקום מגזר ערבי ומגזר יהודי, כי המילה חברה באה מ-לחבר (ביחד), והמילה מגזר באה מ-לגזור, והסברתי להם את טענתי. שיתפתי אותם בכאב שלי מהרדיפה של היהודים אחרי הערבים, את חוסר הביטוי שאני חווה בזמן המתח של המלחמה, שכל ביטוי יכול להתפרש אחרת ובצורה הלא נכונה.

כשעלתה שאלה כמו "מה דעתך על ארגון חמאס" תשובתי הייתה שאני נגד כל מי שפועל נגד האנושיות, שאני בעד שלום, נגד מלחמה, והשנים הרבות שעברו הוכיחו לנו שהמלחמה לא תורמת ולא מובילה לשום מקום. במלחמה כל הצדדים שמשתתפים בה מפסידים, אין ניצחון במלחמה, כי כל צד מאבד רוחות ונפשות, יש מלא גופות, מאבדים אנשים קרובים ובני משפחה. פניתי אליהם כמנהיגים, הם המנהיגים של הדור הבא, הם מנהיגי השלום, מגני השלום, הם יעשו את מה שאנחנו לא הצלחנו לעשות ולקיים.

שיתפתי אותם בדברים פרטים ואישיים שחוויתי בזמן המלחמה, שהיה לנו ציוד (שעולה המון כסף/חצי מיליון ₪ ) בדרום/בשופה (הפרנסה שלנו) , שבעלי נסע לדרום בליווי של חיילים שהגנו עליו, כדי לחלץ את הציוד. שאלו אותי אם יש לי משפחה בעזה, ואז שיתפתי אותם במורכבות של המשפחה שלי מצד אמא, שכן, יש לי משפחות בעזה. סבא שלי היה נשוי לשלוש, סבתא הביולוגית היא יהודייה, וסבתא הלא ביולוגית היא מעזה, לכן הדודות שלי מהסבתא הלא ביולוגית, כל קרובי משפחתן נמצאים בעזה. 

הילדים הביעו עניין וסקרנות רבה, מחאו כפיים. בערב ההורים שלחו לי הודעות של תודות ואהבה, זהו הדבר המהותי והחשוב ביותר בעיניי בתחום ההוראה והחינוך (העברת מסר השלום)."

אשרי הילדים שיש להם כזאת מורה ואנחנו גאים על כך שהיא בתוכנית משלבים ומשתלבים.