לפני פחות משבועיים, כשהטילים התחילו לעוף בין עזה לישראל והאלימות התפרצה בין האספסוף היהודי והערבי ברחובות ישראל, תיארתי בבלוג Times of Israel את "תמונת הניצחון" שלי.
הפצרתי בכל מי שמחוייבת ומחוייב ליצירת עתיד משותף מוצלח יותר לכל 9.2 מיליון אזרחיות ואזרחי ישראל להתגייס בעת המשבר. קראתי לאנשי מקצוע עמיתים ועמיתות לעבוד גם קשה יותר וגם באופן חכם יותר, ולפילנתרופים להשקיע יותר. יותר מכל, יצאתי בקריאה לפעול על מנת לנצח, ולא רק על מנת לקחת חלק.
עם חלוף שבועיים, אני עומד מאחורי כל מילה.
אולם, לאחר ולמרות ימי הגיהינום של השבועיים האחרונים והנזקים הרבים שנגרמו ליחסים בין אזרחים יהודים וערבים, אפשר כבר לזהות ראיות משכנעות המעידות על מגמות חיוביות של התחזקות של החברה הישראלית. התקדמות זו מונעת במידה רבה על ידי קהילת החברה האזרחית, עמותות ופילנתרופיה יחדיו, קהילה שאליה אני זוכה להשתייך. ניתן לומר בוודאות שהחברה האזרחית (המגזר השלישי) היא כעת איתנה, משוכללת, מגובשת ובוגרת יותר מאי פעם.
אפשר להצהיר בגאווה שבעשורים האחרונים נרקמה ונטוותה רשת אנושית חזקה ומכילה להפליא!
רשת זו מחברת בדרכים ובדרגות שונות בין מיליוני אזרחי ישראל. היא נטווית במאמץ בלתי נלאה, תוך יוזמה רבה ובתקציב זעום – בוודאי בהשוואה להשקעות במיזמים שמטרתם מכלילה פחות.
יש מקום לאמונה ולתקווה שיהיה קשה לפרום את הרשת הזו ובכוונתי לפעול יחד עם עמיתות ועמיתים רבים להצדיק אופטימיות זו. ברור מעל לכל ספק שנדרשת עמידה איתנה אל מול ניסיונות נחושים של גורמים קיצונים מכל הצדדים, מבפנים ומבחוץ, לקרוע את הרשת הזאת. עבור קיצוניים אלה, יהיו אשר יהיו, הצלחתנו ליצור חברה מלוכדת יותר תהווה כישלון קולקטיבי.
ההערכה הזו, של אופטימיות זהירה, התגבשה לאחר ימים של הקשבה לחברים ועמיתים, יהודים וערבים כאחד, תוך ניסיון לנחם ולעודד אל מול המציאות הקשה עבור כל אזרחי ישראל, ועבור חלקם גם פחד ודאגה למשפחותיהם ולחבריהם שבעזה.
יהודים פחדו לצאת מבתיהם, בעיקר בערים מעורבות, מחשש להתקפה או אפילו למוות בידי כנופיות ערביות. הקומץ הקטן הזה, מתוך כלל החברה הערבית, אם כי לא מספיק קטן, מורכב ברובו משתי תתי-קבוצות שהתעלמנו מהן לאורך זמן: הראשונה, נוער בסיכון, חסר תקווה ומלא שנאה, המהווה סיכון הן לעצמו והן לחברה. השנייה, כנופיות פשע מאורגנות אלימות וחמושות, שעד כה הסתפקו באיום על הקהילות שלהן שלא טופלו על ידי המשטרה למרות פניות נואשות מכלל החברה הערבית. כנופיות אלה יצאו ממחבואיהן כדי "להגן" על קהילותיהן ו"לפאר" את שמן.
הערת ביניים: אני מבוגר מספיק כדי לזכור את סיפוריהם של סבי וסבתי על כנופיות הפשע היהודיות של מזרח לונדון שבשנות השלושים יצאו לרחובות חמושות בכל הבא ליד, כדי להדוף את האספסוף הצמא לדם יהודי, שהפעיל אוסוולד מוזלי, מנהיג לאומני קיצוני. מעבר לשיקולי הגנה, הכנופיות עשו זאת גם על מנת לשקם את גאוות הקהילה ו"לפאר" את שמן.
ערבים פחדו לצאת מבתיהם וללכת לעבודה מחשש להתקפה או אפילו למוות בידי כנופיות יהודיות. הקומץ הקטן הזה מתוך כלל החברה היהודית, אם כי לא מספיק קטן, מורכב ברובו משתי תתי-קבוצות שהתעלמנו מהן לאורך זמן: הראשונה, נוער בסיכון, חסר תקווה ומלא שנאה, המהווה סיכון הן לעצמו והן לחברה. השנייה, גורמי ימין קיצוניים, בתוכם גם קבוצות של מתנחלים. אלה הוסעו באופן מאורגן מבתיהם שחלקם ממוקמים בהתנחלויות לא מוכרות ביהודה ושומרון וחלקם "התיישבו" בעשורים האחרונים בערים מעורבות כמו לוד, רמלה, יפו ועכו כדי "לחזק ולהגן" על הקהילה היהודית.
כמובן שהבחנות סוציולוגיות מסוג זה מפספסות יוצאי דופן ראויים לציון. אחד מהם הוא מנהל בית הספר הממלכתי-דתי ברעננה אשר צולם משליך אבן לעבר ערבים בלוד. "מחנך בישראל" שנכון לרגע כתיבת שורות אלה עדיין מקבל משכורת מהמדינה.
בעוד שיש לגנות אמרות גסות הטוענות לשוויון מוסרי (בשרלוטסוויל שבארה"ב לא היו "אנשים טובים משני הצדדים") ברור כי בריונים גזעניים אלימים, בין אם הם יהודים או ערבים, ראויים לגינוי וטיפול זהה מצד הרשויות.
ניתן היה לצפות, וכך לצערנו אכן קרה, שבעקבות האירועים הקשים של השבועיים האחרונים, האמון נשחק והפחד גבר בין רבים מאזרחי המדינה היהודים והערבים כאחד.
פגיעה זו ביחסים בין יהודים וערבים מחזקת מרכיב רווח, טרגי-אירוני, המקיים את עצמו בנפש הישראלית. במהלך שלושת העשורים האחרונים זכיתי להיפגש ולהקשיב לאלפים רבים של ישראלים מכלל הקהילות המרכיבות את החברה הישראלית. לכולם פחד משותף שמקורו בחוסר היכרות נינוחה. כל קהילה תופסת את הקהילות האחרות כאיום, בין אם על תחושת הזהות שלה, בין אם על רווחתה הפיזית, ובין אם על שתיהן גם יחד. בה בעת, אף אחת מהן אינה סבורה כי היא מהווה איום על האחרים.
על רקע השבר של השבועות האחרונים, קשה היה לצפות שכבר נהיה עדים לראיות בעלות משקל המצביעות על כך שיסודות היחסים בין אזרחי המדינה היהודים והערבים חזקים מאי פעם. ראיות אלה מצביעות על כך שרוב משמעותי מחויב ליצירת עתיד משותף טוב יותר, גם אם רבים מהם טרם נתנו את הדעת על הצעדים הנחוצים ליצירת עתיד זה.
ניכר שהחברה האזרחית של ימינו, עמותות ופילנתרופיה, התייצבה למשימה. זאת לעומת התמוטטות הקהילה הקטנה שמנתה כ-130 יוזמות לשיתופי פעולה עם פרוץ האינתיפאדה באוקטובר 2000. לאחר שנה נותרו רק כ-30 יוזמות. על רקע הטראומה של אותם ימים קהילתנו נזקקה לשנת התאוששות עד שהיינו מסוגלים אפילו לשבת יחד, לשוחח ולהתחיל לתכנן את צעדינו הבאים.
לעומת זאת, ב-2021 קיימים מאות רבות, ויתכן אלפים, של מיזמים. חלקם מקומיים וחלקם לאומיים, חלקם קטנים וחלקם גדולים מאוד, חלקם מובנים יותר וחלקם מובנים פחות. בקיצור, אם ברצונכם לשריין מועד לכנס בנושא של אזרחות משותפת בין אזרחים יהודים וערבים – עשו זאת היום!
בעשרים השנים האחרונות למדנו הרבה מאוד: איך לנחם אחד את השני, איך להקשיב ולשתף, איך להתמקד בלהבין את הפרספקטיבות המאוד שונות שלנו ואת מגוון הרגשות מבלי לנסות לנצח בוויכוחים שלא ניתנים להכרעה.
גם המגזר העסקי התגייס למאמץ ההרגעה בסדרי גודל שטרם נראו. זאת מבלי להירתע מגינויים של מספר פוליטיקאים מהימין הקיצוני והאספסוף המוסת שברשתות החברתיות. "הראל", חברת הביטוח הגדולה ביותר בישראל, פרסמה בשלטי חוצות ענקיים ובכל רחבי המדינה ש"הביטוח הטוב ביותר נגד אלימות הוא דו קיום". מי יכול היה להאמין לזה? וכדי שיהיה ברור, אין כאן התייחסות להפתעה שחברת ביטוח טוענת שהביטוח הטוב ביותר כנגד כל דבר הוא משהו אחר מלבד רכישת ביטוח נוסף!
חברת "הראל" אינה לבד. רבים מהתאגידים המובילים הגדילו לעשות כן. את זה הם עשו גם, אבל לא רק, על רקע ההישגים הכלכליים של השותפות היהודית-ערבית בעסקיהם ובמשק באופן כללי. בנוסף, השותפות התחילה לייצר סיפורי הצלחה ודמויות מופת לחיקוי. בקמפיין לחזרה לשפיות של "בנק לאומי" מופיע ד"ר סאמר חאג' יחיא, יושב ראש הדירקטוריון. מיותר לציין שכמי שנושא בתפקיד רם זה ד"ר חאג' יחיא הינו אחד מהדמויות החשובות במשק וכעת גם אחד מהמנהיגים הערבים המוכר לציבור הרחב.
לפיכך, אחרי עשרה ימי גיהינום והכרה בנזק הקשה שנגרם ביחסים בין אזרחים יהודים וערבים, ישנן ראיות משכנעות שבעשרים השנים האחרונות החברה הישראלית עשתה דרך ארוכה בהתמודדות עם השסע החברתי הפנימי המסוכן מכולם.
לשמחתי, הערכה חיובית זו תקפה לכלל הקהילות השונות המרכיבות את החברה הישראלית. בעשורים האחרונים מתעצמת התובנה שלכל אחד ואחת מאיתנו זהויות אין ספור ודינמיות. לפיכך, עלינו לפעול יחדיו לטיפוח לכידותה של החברה הישראלית כמכלול אחד. דרך זו מכירה בקשר שבין השסעים הבינארים המוכרים כגון: לאום, דת, עדה, מגדר, צבע עור, נטייה מינית ועוד.
גישה זו הינה הכרחית משני טעמים. הראשון, היא משקפת את המציאות של הזהות המורכבת של כל אחד ואחת. השני, עם כל הכוונות הטובות, לא ניתן להתמודד עם קרע בינארי בכלים בינארים.
בחזרה למשל ולחכמה של קורי העכביש. ידוע שביחס למשקלם, עכבישים טווים מבנים מהחזקים והעמידים שבטבע. בוודאי לא מקרי הדבר שהם טווים את קוריהם כרשתות מצטלבות ולא כחוטים מקבילים.
לפנינו עבודה רבה ואסור להניח לרגע שהתקדמות כלשהי הינה מובטחת. לפיכך, מעבר לעשייה חכמה וחרוצה יותר, ישנן מספר אסטרטגיות העשויות לסייע לעת עתה:
- לפעול באופן מיידי על מנת לשמור על עמותות איכותיות העוסקות בתחום חיזוק רקמתה של החברה הישראלית בידיעה שבלעדיהן לא נוכל לפעול. יש להשקיע בארגונים אלו על מנת לטפח את מקצועיותן ולבנות את תשתיותיהן על מנת לאפשר צמיחה.
- לאפשר יצירת קשרים חדשים ורשתות חזקות המקשרות בין כלל הקהילות ובכל רמה: החל מהרמה הבין אישית ועד הרמה הממסדית הלאומית.
- להשקיע ביתר שאת בטיפוח שייכות רגשית וסימבולית של כלל האזרחיות ואזרחי המדינה. זאת בנוסף להמשך השקעות בשייכות חומרית (כגון תשתיות) ושייכות כלכלית (כגון מקומות עבודה איכותיים). חשובה התובנה שישנה כברת דרך ארוכה לעשות בין המצב היום שבו כלל האזרחיות והאזרחים גרים יחד בבית שנקרא "מדינת ישראל", ועד שכל אחד ואחת מהם\ן יחוו את המדינה במובן הרגשי כבית חם.
עבורי, מסע זה מהווה את האתגר הציוני הגדול הבא. זה באמת לא חשוב מאיזה תפיסת עולם אנחנו, כחברה, יוצאות ויוצאים למסע – המסע הזה הוא קיומי עבור כולנו.
ניכר שנעשתה כברת דרך תודעתית בקרב בכירות ובכירים, מנהיגי קהילות שונות, שטיפוח אזרחות משותפת על בסיס הוגנות הינה האסטרטגיה היחידה שלפנינו. בין ראשי קהילות אלו: האחראיות והאחראיים שבין הפוליטיקאים, הדרגים הגבוהים של השירות הציבורי, ראשי ערים ורשויות המקומיות והאזוריות, הקהילה הביטחונית, מובילי כלכלה, ראשי המשק, מערכות החינוך, הבריאות ועוד.
ב-2017 כתבתי ש"בדיוק כפי שישראל זקוקה להגנה מיטבית מפני טילים היא נדרשת ל"כיפת ברזל" חברתית שתגן על המארג החברתי העדין שלה ותאפשר את חיזוקה". גם אם לא תהיה מחלוקת רבה לגבי טיעון זה, לפחות לא בשבועות הקרובים, טרם התגבש קונצנזוס – לא בקרב הבכירות והבכירים בקהילות אותן הזכרתי ולא בקרב הציבור הרחב – שלביצוע משימה לאומית זו נדרשת הקצבת משאבי מדינה הולמים.
הערכתי היא שנחוצה השקעה לאומית בבסיס התקציב של כרבע מ-1% של תקציב המדינה. זאת על מנת לממן פעילויות מכוונות לקידום היבטים שונים של לכידות חברתית כגון בניית אמון בין הקבוצות השונות, המרכיבות את החברה הישראלית, ובניית אמון בינן לבין מוסדות המדינה הראויים לאמון זה.
הכרחי להדגיש ששימוש ראוי במושג "לכידות חברתית" מתייחס ליצירת תנאים העשויים לייצר עתיד משותף מוצלח יותר לכלל 9.2 מיליוני אזרחיות ואזרחי המדינה. כל בחירה סלקטיבית של אזרחים\ות שאיתם\ן אנחנו "מעוניינים" להיות מלוכדים הינה ההפך מקידום לכידות חברתית – היא הנצחת השבטיות.
משמעותו של רבע מ-1% מתקציב המדינה הוא כמיליארד ₪. השקעה זו תמנף בוודאי השקעות גבוהות הרבה יותר מהמגזרים העסקיים והפילנתרופים. אז לאחר 73 שנים של הצלחות אין ספור בבניית המדינה, החברה הישראלית תוכל לצאת לדרך נחושה לבניית החברה.
אבל אין צורך לחכות להכרעה לאומית זאת. כבר היום ניתן לעשות מעשה לתיקון וחיזוק החברה הישראלית הפצועה והמדממת בעקבות אירועי השבועות האחרונים. זאת בפעולה פשוטה של שליחת מסר קצר לחבר/ה, עמית/ה, מי שניצב ב"צד השני" של הקרע שהורחב בין אזרחי ואזרחיות המדינה היהודים והערבים.
לא לכולם/ן קל למצוא את המילים. לכן, בתקווה לעודד שליחה, ולו של הודעה אחת, הנה הצעתי על בסיס המסרים הרבים ששלחתי, וגם קיבלתי, מחברים ועמיתים ערבים רבים מאז פרוץ המשבר:
"רק שתדע/י שאני חושב עליך ועל משפחתך בימים קשים אלו. החלומות שלנו, של שני העמים שלנו ושל מדינתנו שוב בסכנת ניפוץ. נכון לרגע זה אני רק רוצה לשלוח חיבוק מרחוק. ברור שעם סיום הסיוט, נשוב לעבודה ונבנה יחדיו עתיד משותף טוב יותר."
בדרך כלל אני מוסיף אימוג'י מתאים.
במידה ותקבלו הצעה זו, אני מבטיח שני דברים: הראשון, שכבר תרגישו יותר טוב. השני, שבתוך דקות המסך יתמלא בלבבות אדומים, גדולים ופועמים.
