ניתן לחולל שינוי בתפיסות ובדעות באמצעות שינוי התנהגותי, שכן שינוי התנהגותי מוביל לשינוי תפיסתי.
מספר שבועות חלפו מאז התפרסם בעיתון "הארץ" מאמרה של ד"ר רוני פורת המסכם מטא-מחקר מקיף וחשוב העוסק ביחסים בין קבוצות אנושיות: "סקירת 400 ניסויים מגלה: אי אפשר לאמן אנשים להיות פחות גזענים" (הארץ, 6 ביולי 2021).
די היה בזמן קצר זה כדי לאשר את תוקפן של שתי תופעות פסיכולוגיות חשובות שעליהן תסכים כל הקהילה העוסקת בנושא היחסים הבין-קבוצתיים: ראשית, בני אדם אינם מגיבים היטב לאיום, בין אם אמתי או מדומה. שנית, ישנן השלכות מרחיקות לכת לדרך שבה נמסר מידע, במיוחד כאשר סביר שהוא ייתפס כמאיים.
מלכתחילה, ברור היה שמרבית החברות והחברים בקהילה העוסקת ביחסים הבין-קבוצתיים, ואני ביניהם, יופעלו רגשית על ידי כותרת ה"קליקבייט" הצינית, אשר לד"ר פורת, בתור כותבת חיצונית, בוודאות לא הייתה עליה שליטה.
יתר על כן, היות שהמאמר הציג ממצאים מאכזבים מאוד לגבי יעילותן של תוכניות הכשרה והתערבויות פסיכולוגיות כאמצעי להפחתת דעות קדומות וצדד בגישה מערכתית הפועלת לשנות התנהגות באמצעות שינוי מוסדי שיטתי, הוא כמובן צפוי היה לעורר לא מעט גלים.
אולם מעל לכל, המאמר יצר למרבה הצער בקרב אנשים מסוימים – סבורני שלא במתכוון – את הרושם שלפיו הקהילה שלנו נאלצת לבחור בחירה בינארית בין שתי גישות "מתחרות". בקריאה שנייה של הטקסט, אין זה כך. אבל אפשר להבין שמי שחש אי נוחות כבר בקריאת הכותרת והוטרד מהממצאים, עלול היה לקבל רושם כזה.
כאנשי מקצוע, חוקרות באקדמיה, משרתי ציבור, מממנות, מעצבי מדיניות ופוליטיקאיות, שמשימת שיפור היחסים הבין קבוצתיים בקרב תשעת מיליוני אזרחי ישראל הופקדה בידינו, מוטלת עלינו האחריות לשים בצד את תגובותינו הראשוניות. אנו זקוקות וזקוקים לשיח כן ופתוח בסוגיות הרציניות והרות הגורל שהועלו.
אני ממליץ למקד את השיח הזה בשאלת האיזון והשילוב הנכון בין שתי הגישות שנדונו במאמר: התפיסתית וההתנהגותית.
לאלו מכם שלא קראו את המאמר:
הוא מסכם מחקר חדש שערכה לאחרונה ד"ר פורת, חוקרת באוניברסיטה העברית, בשיתוף עם מספר עמיתים מאוניברסיטאות פרינסטון וקולומביה (“Prejudice Reduction: Progress and Challenges,” Annual Review of Psychology, , ינואר 2021).
החוקרים בחנו לא פחות מ-418 ניסויים שעסקו בהתמודדות עם היבטים שונים של דעות קדומות ושנאה בין קבוצות שונות אשר התבצעו ברחבי העולם בעשור האחרון, רבים מהם בישראל. חשוב להדגיש כי רובם הגדול של 418 הניסויים עסק ב"הפחתת דעות קדומות". רק מיעוט קטן עסק בצמצום של התנהגויות מפלות הנובעות מדעות קדומות.
למרבה הצער, ממצא המחקר העיקרי הוצג במאמר בסגנון שהצליח להפוך את "החמוץ" לבלתי ניתן לעיכול עבור בעלי ובעלות עניין רבים:
"עשור של מחקר רב־תחומי הצביע על תוצאות עקביות אך מצערות: הגישות הקיימות להפחתת גזענות הן כמעט חסרות תועלת" [מפני ש] "אי אפשר לאמן אנשים להיות פחות גזענים".
החוקרים אף העלו הסתייגויות כבדות משקל ביחס למתודולוגיה ולמהימנות של היבטים שונים של מחקרים המבוססים על "ניסויי מעבדה" ועוסקים בתכנון תוכניות להפחתת הגזענות, וביחס למגבלות האינהרנטיות שבמדידת השפעתם של ניסויים אלו על השינויים התפיסתיים לאורך זמן.
לאחר שהסיקו שאי אפשר "לאמן" אנשים להפסיק לשנוא ולהחזיק בדעות קדומות, החוקרים עברו להתמקד בגישה השנייה ולתלות בה את תקוותם: גישה הדוגלת בהפחתה של "התנהגויות מפלות המבוססות על דעות קדומות" באמצעות שינוי מוסדי-מערכתי. הם מכנים זאת "לאתחל את המערכת".
בלב הוויכוח ניצבת דילמה עתיקת ימים שדורות של "בעלי עניין" בתחומנו התחבטו בה מבחינה מוסרית, פדגוגית, מעשית וכלכלית:
האם הדרך הטובה יותר לשנות יחסים בין א/נשים היא באמצעות שינוי עמדות או באמצעות שינוי התנהגויות?
זו עשויה להיראות כשאלה מופשטת, אך יש לה אינספור השלכות, לעיתים של חיים ומוות.
לדוגמה, ובהנחה שכולנו רוצים שהמשטרה תתייחס לכל האנשים בצורה שוויונית ומכבדת: האם מוטב להשקיע בתוכנית הכשרה עבור כל שוטר ושוטרת שמטרתה להפחית את הדעות הקדומות שאולי מקננות בהם? או אולי כדאי יותר לבנות מערכת חזקה שתשיג תוצאה זו על ידי אכיפת משמעת, תקנות, פיקוח וסנקציות? או שמא עדיף לשלב בין שתי הגישות?
ד"ר פורת קובעת כי שינוי ההתנהגות "חשוב באותה המידה" כמו השינוי בעמדות.
עמדתי היא ששינוי התנהגותי חשוב יותר משינוי עמדות, ואני מוכן להמר על כך, שבהקשר המשטרתי, הרוב המכריע של גברים צעירים שחורים, מתל אביב ועד לוס אנג'לס, יסכים איתי.
נעשה ונשמע
כדי לספק לשאלה זו פרספקטיבה היסטורית ולהוסיף לה משקל מוסרי ופדגוגי, ובעקבות מספר דיונים מרתקים שקיימתי בנושא לאחרונה, ניתן לקבוע כי היהדות צידדה לאורך הדורות באופן ברור ומובהק בגישה ההתנהגותית.
ואכן, הצו שנוסח בחדות בשתי מילים בשמות כ"ד ז', "נעשה ונשמע", אינו מותיר מקום לספק.
ההתמקדות בשינוי התנהגותי היא בחירה מובנת מאליה כשמדובר במערכת המבוססת על אמונה, ששמה דגש על החובות המוטלות על האדם. זאת בשעה שהגישה התפיסתית עומדת בזיקה הדוקה לעמדה החילונית-דמוקרטית, שבה לזכויות עדיפות עליונה, לרבות הזכות לבטא – לא רק להרגיש – מגוון רחב של תפיסות.
ובדיוק כפי שקורה לדיון ב"תפיסות לעומת התנהגות" כאשר הוא ממוסגר במונחים בינאריים חותכים של משחק סכום אפס בין זכויות לחובות, כך גם השסע הדתי-חילוני מתאבן, ויחד אתו הדעות הקדומות, השנאה וההזדמנויות המשותפות המוחמצות, שאתן הקהילה המקצועית מנסה להתמודד.
אף על פי כן, הרציונל היהודי שמאחורי העדפת הגישה ההתנהגותית אינו נוגע לחובות בלבד, אלא הוא גם מוסרי, פדגוגי ופרגמטי:
"לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות אף על פי שלא לשמה, כי מתוך שלא לשמה בא לשמה" (תלמוד בבלי, פסחים נ').
ההיגיון שבגישה זו הוא ששינוי בהתנהגות, בין אם מכוח צו או, בהקשר עכשווי יותר – במסגרת שינוי מוסדי מערכתי המושג באמצעות חקיקה, נהלים ארגוניים, אמצעי פיקוח, ענישה וכדומה – תביא לשינוי התנהגותי. כתוצאה מכך, השינוי בהתנהגות וביחסי הגומלין הנובעים מכך עשויים להביא גם לשינוי חיובי בעמדות. כך או כך, בשיטה זו השיפור בהתנהגות כבר הושג.
מפרספקטיבה זו, קביעתה של ד"ר פורת כי הגישה של "אתחול המערכת" היא "נועזת ורדיקלית יותר" מאשר הגישה התפיסתית, הינה נכונה רק במובן שהיא עומדת בניגוד ל"אורתודוקסיה" העכשווית. הדבר ברור לאור העובדה שרוב מכריע מבין 418 הניסויים שנבדקו עוסק בגישה התפיסתית. עם זאת, מפרספקטיבה היסטורית, דווקא הגישה התפיסתית היא הנועזת והרדיקלית יותר.
לא ניתן להתעלם מהממצאים של אחד המחקרים המקיפים ביותר שבוצעו בנושא זה, הסוקר מעל 400 ניסויים, רק בשל התרעומת המתעוררת מכותרת עיתונאית, אופן הצגת הדברים וטון המאמר של ד"ר פורת. יש להתמודד ישירות עם הטיעונים הרציניים מאוד שהוא מעלה.
מעבר להכרח בהתמודדות כנה עם ממצאי המחקר, מתן עדיפות לגישה המערכתית מוצדקת גם מההיבט הסוציולוגי ולה יתרונות כלכלים מובהקים, עם יתרונות מפתיעים עבור המצדדים בהשקעות בשינוי תפיסתי.
מתוך תפיסת העולם הסוציולוגית תנאים חיצוניים אשר משתנים בכל עת, ביניהם: תנאים היסטוריים, חברתיים, כלכליים, גאו-פוליטיים, אקלים ודמוגרפיה – הינם הגורמים הדומיננטיים בעיצוב יחסים בין קבוצות. הרי רק לאחרונה התרחשה טלטלה עזה בעמדות וביחסים שבין אזרחי ישראל היהודים והערבים כתוצאה מהשפעתו החודרנית של הסכסוך הישראלי-פלסטיני בעת ההתלקחות בין חמאס וישראל.
גם אם מאוד נרצה בכך, אין כרגע היתכנות לקיום מפגשים להפחתת דעות קדומות, פחד, טינה ואף שנאה בין צעירות וצעירים יהודים וערבים מהיישובים השכנים קיסריה, קיבוץ מעגן מיכאל וג'יסר א-זרקא.
פערי ההכנסות בישראל הם מהגדולים שבעולם המפותח. התהום הפעורה בין שניים מהיישובים היהודיים המבוססים ביותר לבין אחד הכפרים הערביים העניים ביותר גדולה מדי מכדי שניתן יהיה לגשר עליה במפגשים לשינוי עמדות. נדרש שינוי מערכתי לצמצום הפערים על מנת ליצור תנאים העשויים לאפשר מפגש מסוג זה.
שיקולי עלויות יהוו מרכיב מרכזי בעיצוב האסטרטגיה. בעניין זה, לגישה המערכתית יתרון מכריע, עד כדי כך שאם מאמץ זה יובנה וימונף כראוי, יתאפשר גם להגדיל את התקציבים לפעילויות של שינוי תפיסתי במקומות שבהם הן מועילות במידה הרבה ביותר.
תוכניות המיועדות לחולל שינוי תפיסתי עולות מטבען כסף רב. לדוגמה, התערבויות אלה תלויות במנחות ומנחים מנוסים ונדרשת מהם עבודה לאורך זמן עם קבוצות קטנות.
מנגד, שינויים מערכתיים ברמה הלאומית יחסכו לכלכלה הישראלית מיליארדי שקלים, פשוטו כמשמעו.
כאשר המשטרה מתנהגת כיאות בעת אינטראקציה עם קבוצות מיעוט, האמון גדל וקל יותר להתמודד עם פשיעה חמורה, כמו למשל עם נגע הפשע המאורגן המכה בחברה הערבית. לשינוי זה השלכות כלכליות חיוביות נוסף על השיפור ביחסים שבין המשטרה וקהילות שונות.
כאשר מורידים את הרמות הגבוהות של אבטלה כרונית בקרב אנשים עם מוגבלויות באמצעות שינוי מערכתי אפקטיבי תחול ירידה גם בדעות הקדומות כלפי אנשים עם מוגבלויות. זאת בנוסף על החשיבות המוסרית והאזרחית, והמשמעויות בתחומי בריאות הנפש והכלכלה הגלומים בכך. הרי כאשר עמיתות ועמיתים לעבודה, יהלכו ויתגלגלו יחד בשגרה לפגישות העבודה שלהם, ייעלמו החששות ההדדיות ויתמוגגו הדעות הקדומות.
דוגמה אחת אחרונה היא שילובם של מורים ומורות ערבים בבתי ספר ממלכתיים-יהודיים, שד"ר פורת מזכירה במאמרה. תוכנית זו שיזמה ומפעילה עמותת "מרחבים" (גילוי נאות, אני מייסדה) הביאה להשמתם של כאלף מורות ומורים ערבים, שקודם לכן היו בלתי-מועסקים, בבתי ספר יהודיים. תוכנית זו הורחבה בהמשך ועוסקת גם בהשמה של מורים ומורות מהקהילה האתיופית ושל מורים ומורות עם מוגבלויות מכל הרקעים כאשר גם הם נתקלים בחסמים רבים בהגעה למשרות הוראה, לרבות דעות קדומות. לתוכנית זו תועלת משולשת שנחקרה היטב: יתרונות חינוכיים; חיסכון כלכלי המוערך ב-300 מיליון שקל וזאת רק בעקבות שילוב של 500 המורים הראשונים במהלך חמש שנים; וכמובן – התוצאה החשובה ביותר לענייננו – שינוי מדיד ומובהק בעמדות ובתפיסות, הן בקרב האנשים שיוזמה זו נוגעת להם ישירות (תלמידים, מורות והורים) והן במעגלים רחבים יותר.
הגישה המערכתית משיגה שינוי זה, בין היתר, באמצעות הפיכת האינטראקציות עם "האחרים" למוסדיות, שגרתיות ומתמשכות. יתר על כן, וחשוב ביותר, היא משיגה זאת על ידי שינוי ביחסי הכוח. כאשר הורים יהודים-ישראלים מתייעצים עם המורה הערבייה למתמטיקה של בנם, שהיא מורה מצוינת שהם נותנים בה אמון, ההתנהגות כבר השתנתה, ואיתה גם העמדות. כאשר עמיתות לעבודה יהודיות וערביות חוגגות יחד ימי הולדת, חתונות וחגים דתיים ומנחמים אלה את אלה ברגעי אובדן, ההתנהגות כבר השתנתה, ואיתה גם הדעות הקדומות.
יתרה מכך, עבור כל אלו שכמוני משוכנעים שלהתערבויות לשינוי עמדות יש תפקיד חשוב בשיפור יחסים בין קבוצות, ניתן עכשיו ליצור מעגל קסמים חיובי: ניתן ליצור מנגנון שבאמצעותו יושקעו חלק מהחסכונות התקציביים הגדולים הנובעים משינויים מערכתיים בפעילות לחיזוק שינוי עמדות ובכך לבצר ולהעמיק את השינוי ההתנהגותי.
את החיסכון שינבע מהגישה המערכתית ניתן אף להפנות למימון ההשקעות הדרושות ל"שיווק" שינוי עמדות במקומות שבהם לגישה זו יתרון מובהק. לדוגמה, באמצעות פרסום (בסגנון הקמפיין הידוע של בנטון, למי מאתנו שמבוגרים מספיק כדי לזכור), לסדרות יוצאות מן הכלל כגון "סליחה על השאלה" ו"עבודה ערבית" וליוזמות לשיפור התפיסות הבין-קבוצתיות ברשתות החברתיות. כל הפעולות הללו מצריכות שימוש בידע התיאורטי והמעשי המתקדם ביותר של דיסציפלינת השינוי התפיסתי.
כדי לנהל שיח כן ובונה בין שתי הגישות, עלינו לשים בצד את הרשמים הבינאריים של "משחק סכום אפס" שהמאמר יצר שלא במתכוון בקרב חלק מהקוראים.
מסגור מחדש של השיח הבינארי
אנחנו לא חייבות ולא חייבים לבחור צד!
בעולם האמיתי, כל הגופים המרכזיים הפועלים ב"אקו-סיסטמה" של בניין החברה משלבים בעבודתם כבדרך שגרה מרכיבים משתי הגישות, אם כי במידות שונות מאוד.
מכאן שליתר דיוק ותועלת יש למקד את השיח במציאת האיזון הנכון שבשילוב שתי הגישות על מנת להשיג את התוצאות הטובות ביותר. זאת באמצעות שימוש מיטבי של היתרונות של שתי הגישות, ובאופן שבו הארגונים המתמחים בכל אחת מהגישות יוכלו לשתף פעולה.
עלינו לחדד את הבנתנו לגבי השימוש המיטבי בכל אחת מהגישות. ברי כי ללא שימוש נכון בכלים להעלאת מודעות ושינוי עמדות לא ניתן לשכנע את ראשי המערכות לעשות את העבודה הקשה ולקבל על עצמם את הסיכונים ואת האחריות הנחוצים לביצוע שינוי מוסדי-מערכתי.
כדי לעשות זאת, נוסף על הצורך לגרום לראשי המוסדות להבין את היתרונות ואת הנחיצות בהובלת שינוי מערכתי, חיוני גם שהם ירכשו את השפה, המודעות, הרגישות, הידע והמוטיבציה הדרושים להבנת המורכבויות בהובלת התהליך.
ארגז הכלים של הגישה התפיסתית ימלא תפקיד חיוני בצמתי מפתח של תהליך האתחול ארוך הטווח של המערכת. במקרה של היוזמה לשילוב מורים ומורות ערבים, יש צורך לכל אורכו של המיזם בהתמודדות עם פחדים הדדיים, בבניית אמון ובטיפול בדעות הקדומות המקננות בחדר המורות והמורים. התמודדות זו מאתגרת תמיד, אך ביתר שאת לנוכח השפעת גורמים חיצוניים דוגמת הסכסוך. מורים ומורות ערבים צעירים הופכים ל"חשודים" מיידיים וחוששים לעצמם ולמשפחותיהם. עמיתיהם היהודים, ההורים והילדים נקרעים בין רגשות מתגברים של אמון, חיבה, כבוד וחיבור למורה לבין פחד וכעס.
שימוש נכון בארגז הכלים התפיסתי הינו חיוני להתמודדות עם רגשות אלו. התערבות זו מונעת, או לפחות מצמצמת, נזקים ביחסים בין קבוצתיים, נשירת מורים מבתי הספר ונסיגה ביוזמה מערכתית על יתרונותיה החינוכיים, כלכליים וחברתיים.
לסיכום, פרסום מחקר מקיף זה, יחד עם הזרקור שמאיר מאמרה של ד"ר פורת על הסוגיות הקריטיות שהמחקר מעלה, מהווים הזדמנות חשובה ומשמעותית עבור כל אלו העוסקות והעוסקים בחיזוק רקמתה של החברה הישראלית לקיים חשיבה מעמיקה ונוקבת על אסטרטגיות השינוי אותן אנחנו מפעילות ומפעילים.
נדבך מרכזי להצלחת עבודתנו הוא לסייע לאזרחיות ואזרחי ישראל מכל הרקעים להתקדם אל מעבר לחשיבה הבינארית המחלקת את העולם בחדות בין מנצחים למפסידים, טובים ורעים.
אנו עושים זאת על ידי הענקת שפה אזרחית נוחה לקבוצות השונות המרכיבות את החברה הישראלית ומסגור מחדש של השיח הבינארי בדרך שמדגישה ומברכת על המורכבויות והניואנסים של החיים. בכך, אנחנו מאפשרות ומאפשרים זיהוי של ערכים, זהויות ואינטרסים משותפים וחופפים, ומציבים חזון אזרחי משותף והזדמנויות לקדמו יחדיו.
כפי שניתן לצפות, יש בינינו מחלוקות משמעותיות בכל הנוגע למשקל שיש לתת לכל אחת משתי הגישות, והרבה מוטל על הכף עבור אנשי המקצוע, גורמים מממנים, מעצבי מדיניות ומוסדות הפועלים בתחום. מכאן שצפויים באופן טבעי אי אלו רגעים מתוחים.
באותם רגעים של מתח, ניטיב לעשות אם נושיט את ידנו אל תוך ארגז הכלים של הגישה התפיסתית ונבחר באמפתיה במקום בכעס ונתמקד במחויבותנו המשותפת לחיזוק לכידותה של החברה הישראלית.
כי מעבר למחלוקת עלינו להתקדם יחדיו. נעשה ונשמע.
